מכתב לאבא – מהלב שלי
אבא, אף פעם לא חשבתי שאצטרך לכתוב לך מכתב כזה. כשאתה הולך, משהו נרקב בפנים, ומלאי של זיכרונות מתחילים לרוץ בשטף. תמיד היית שם בשבילי, מחבק אותי כשעצוב, מסביר לי איך לנהוג כשאני מתבל. והנה, אני כאן, בלעדיך.
זיכרונות שיכים
אנשים אומרים שזיכרונות הם כמו טיול של ספינה בים. manchmal הם רגישים, manchmal הם מצחיקים. ומה יותר מצחיק מהשאלות שהתעוררו כשהיית מנסה ללמד אותי לבשל?
- למה בצל צריך לחתוך בעדינות? אני עדיין לא מבינה.
- מה זה בכלל "לא לשרוף את הפסטה"? הבנתי את הלקח רק כשבלילה נזכרתי במה הפך לצלחת פחם.
- ולמה תמיד היית אומר, "תשאיר מקום לשוקולד!" כשביקשתי!?
החוכמה שלך
אבא, היית אדם חכם. לא רק בשלל עצות, אלא גם ביכולת שלך להביא את השמש ליום גשום. כשהיית מגיע בקריצה, המצב היה תמיד נראה הרבה יותר טוב. מי יתן לי את הגדולה הזאת עכשיו, כאשר הכל נראה אפל?
החיים בלעדיך
אבא, אני מנסה לצלוח את החיים האלה בלי לגמגם. לפעמים אני מפסיד את הדרך, ולפעמים אני אפילו מפחד להפסיק לחייך. אתה תמיד אמרת: "החיים הם לא תסריט, אתה השחקן הראשי!" אז אני מנסה לא להיות שחקן משנה.
- ללכת על חבל דק: להרגיש את החיים גם כשכואב.
- עם חיוך או בלי: הסיכוי לסלוח לעצמי.
- לשמור את השוקולד לדייט! אם רק היית כאן כדי להדריך אותי.
סיכום
אבא, תודה על כל מה שהיית עבורי. על החוכמה שלך, על ההומור, על הידיעה שתמיד תהיה שם (גם כשהמרחק גדול מדי). אני אמשך לחייך, אמשיך להילחם, והכי חשוב – אמשיך לאכול שוקולד! כי לך תמיד הגיע להיות בפנקס שלי.
אוהב אותך, לך תמיד בלב שלי.